ממזרים חסרי כבוד

מאת רועי קדוש

24.04.17,15:22

בשבת האחרונה המנהלת החליטה על יוזמה נהדרת ובה חלקו שחקני הקבוצות כבוד לגיבורי השואה, חלקים מהקהל בחרו לערוך את המלחמות שלהם כנגד הבעלים דווקא בזמן הטקס, רועי קדוש בטור דעה לבית"ר.נט מביא את נקודת המבט שלו מהמשחק* מוזמנים להגיב לכתבה בתוסף הפייסבוק בתחתית הכתבה* ביום רביעי בית"ר תארח באצטדיון טדי את מכבי פתח תקווה בקרב ישיר על המקום השלישי

היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום בו מתייחד עם ישראל עם זכר הקורבנות שנספו באותה טרגדיה אבל גם – ולדעתי אולי אפילו חשוב יותר – מחבק אל קרבו את הקורבנות שהצליחו לצאת מאותה תופת ולהגיע לחוף מבטחים – לארץ ישראל.

בשבת בערב, מנהלת הליגה החליטה לקיים טקס שיכבד את אותם ניצולים, האודים העשנים שאפילו הצורר הנאצי לא יכל להם, ביחד עם שחקני שתי הקבוצות, לפני תחילת המשחק ביניהן. בדרך כלל אני נגד ערבוב של ספורט ופוליטיקה. במקרה הזה אני חושב שלא מדובר בנושא פוליטי, ואני לא חושב שמישהו יכול להתנגד לעצם קיומו. ספורט הוא האופן בו עשרות אלפי אנשים בארץ צורכים תרבות ואין שום סיבה שדברים שכל כך עמוק בקונצנזוס לא יהיו חלק ממנו.

מיותר לציין שמרבית אוהדי בית"ר ירושלים יסכימו איתי בקביעה הזו. מרבית, אבל לא כולם. לה פמיליה נמצאים בסכסוך מתמשך עם אלי טביב על... מי כבר יודע? האינטרסים של שני הצדדים לא ממש ברורים. הוא כנראה רוצה למכור ולהיפטר מהקבוצה ולכן עושה מה שאפשר כדי שהנכס שבידיו יהיה שווה משהו והם, כמנהגם בקודש, יעשו הכל כדי להרגיש שקולם נשמע מעל כל הקולות האחרים – גם אם הקולות האלה מעודדים את הקבוצה וקושרים לה כתרי אהדה ואהבה.

אם כך ואם אחרת, הזרז המיידי לאירועי אתמול היה הוצאת במת העידוד שלהם מהיציע המזרחי, או אולי תירוץ אחר כלשהו; אם נהיה כנים, הם לא ממש מתאמצים בימינו למצוא סיבה למסיבה. אז לה פמיליה כעסו וכשלה פמיליה מתקררים כל טדי חוטף שפעת: בזמן הטקס שכלל – נזכיר שוב – ניצולי שואה, הארגון החליט שזה הזמן הטוב ביותר לתת פומבי למחאה שלו נגד טביב. כמובן שאחר כך, כשנבהלו מעצמם, הועלו טענות נגד מערכת הכריזה ועל זה שלא שמעו שמדובר בטקס לכבוד אותם ניצולים ועוד כהנה וכהנה טענות.

התוצאה הסופית היא אותה תוצאה, במקרה הזה כמו בכל המקרים הקודמים, וכאן עיין ערך אירועי שרלרואה, שבעוד שנופחו והוצאו מפרופורציות על ידי תקשורת עוינת בלאו הכי, עדיין נפלו כפרי בשל לידי שונאי בית"ר באשר הם (וכאלה, כידוע, לא חסרים). אז אמש נכתב עוד פרק בסאגה הגאה והבלתי נגמרת של לה פמיליה נגד אלי טביב. בלי קשר לזהות מי שבסופו של דבר ידו תהיה על העליונה, המפסידים ברורים כבר עכשיו – אני, אתם וכל אוהדי בית"ר האחרים שמטרות ה"ארגון" וכבודו נמצאים, רחמנא ליצלן, מתחת לרצון לעודד ולדחוף את הקבוצה קדימה.

לה פמיליה שינו את האהבה לבית"ר. הם יצרו אותה מחדש בצלמם ובדמותם, מעוותת ומסולפת, ולבסוף הצליחו לבנות, אצלי לפחות, חומות של אבן סביבה. בית"ר בשבילי הייתה יותר מכדורגל. היא הייתה יותר מקבוצה. היא הייתה משפחה. לבוא למשחק בטדי הרגיש פשוט כמו לשוב הביתה. זה נלקח ממני, ועל כך אף פעם לא אסלח להם.

אני חושב שהסיפור שלי לא ייחודי. רבים מכם אולי חשים דברים דומים. שמעתי עוד קולות שיצאו מטדי, קולות אחרים, שעמדו מול לה פמיליה ואמרו, "לא עוד, אף לא שעל יותר". זה לא עבר בשקט, כמובן; הארגון האחרון שיקבל בהכנעה מחשבה חופשית שאינה מוכפפת להגיון המעוות שלו, על פיו הוא מעל לכל. אבל הקולות האלה, ניצני ההתנגדות, חשבו אולי על המשפט המפורסם שקשור גם הוא ליום הזה – "כדי שהרשע ינצח, כל מה שנדרש הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר". אז כל אותם אנשים טובים, ואל תטעו – יש אלפים מהם, החליטו לעשות משהו. הם הרימו קולם נגד לה פמיליה והקללות שלהם, הם שרקו בוז והם בחרו לעודד את הקבוצה, ולא להילחם בבעלים שלה.

הערה: תגובות לא הולמות עלולות לגרום להשבתת חשבון הפייסבוק שלך (תקנון)

שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי