הפעם הרביעית שאורי מלמיליאן גרם לי לבכות

מאת אחיקם משה דוד

19.04.17,14:11

לכבוד הבחירה באורי מלמיליאן להדלקת משואה ביום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל: אחיקם משה דוד בטור אישי על הילד מממילא שהפך לסמל ולהשראה עבור מאות אלפים אנשים, עבור אוהדי בית"ר ירושלים לדורותיהם מדובר בחגיגה שקשה להסביר. זה לא רק כדורגל, זה תמיד היה הרבה מעבר לכך* מוזמנים להגיב לכתבה בתוסף הפייסבוק בתחתית הכתבה

הספר הראשון שקראתי בחיי היה "הנער מממילא". אורי מלמיליאן צולם על שער הספר, כשהוא מתפלל בכותל המערבי. הייתי בן שמונה, עדיין לא יבשו דמעותיי מהפסד האליפות ב-1984, כתוצאה מההפסד בימק"א להפועל. אבי העניק לי את הספר וביקש שאלמד להיות צנוע כמו אורי.

גמעתי את הספר כמו הלך במדבר. פעם, פעמיים, שלוש. עשרות פעמים קראתי אותו במהלך חיי, את הסיפור המופלא של האיש הזה, שבשלב הוצאת הספר עדיין לא זכה באליפות, אבל כבר היה סמל למאות אלפים ברחבי הארץ, שלא רצו רק אליפות בכדורגל. הם רצו הכרה, קודם כל הכרה. הם רצו סמל לכך שגם הם יכולים לעשות כל מה שירצו, בלי קשר לשכונה שבה גדלו, ושום דבר לא יעמוד בפניהם - לא מבטא, לא עוני ולא דעה פוליטית.

ב-2 במאי 1987 בית"ר זכתה באליפות בפעם הראשונה. זה היה ערב יום הזיכרון, סמי מלכה ושלמה שירזי הבקיעו. אורי נמלט מהאלפים שפרצו לדשא וסירב לחגוג מכיוון שסבתו האהובה נפטרה כמה ימים קודם לכן. אופייני. הייתי אז בן עשר. הייתה הפסקת חשמל, ואת המשחק שמעתי בטרנזיסטור הקטן. כשהשדר הודיע שיש אליפות ראשונה לירושלים פרצתי בבכי. איך לא? רצתי לאבא שלי ולשכן שלי משה, שהרים אותי על המדרכה ליד הבית. גם הוא בכה. זה לא היה רק כדורגל, זה היה הרבה מעבר.

שנתיים לאחר מכן מלמיליאן שוב גרם לי לבכות. פתחתי את העיתון בבוקר של החופש הגדול וראיתי שהנער מממילא עוזב למכבי. התקשרתי לאבא שלי לעבודה בבכי תמרורים. "מה קרה?!", הוא שאל, מבוהל עד עמקי נשמתו. סיפרתי לו שאורי עוזב למכבי. "על זה אתה בוכה? על זה?!", הוא צעק עליי. בערב, כשבא הביתה, ראיתי אותו קורא את עיתון הספורט. הוא הזיל דמעה. בשקט, בשקט.

נער הייתי וגם זקנתי. לפני המון שנים הציגו אותי בפניו באצטדיון טדי. "תכיר, אורי, זה האיש שהכי אוהב אותך בעולם", אמרה לו מי שהכירה ביננו. לחצתי לו יד והשתתקתי. לא הייתי מסוגל להוציא הגה מהפה. כשהבן שלי היה בן כמה חודשים קניתי לו חולצה ראשונה. מספר 8 על הגב, אלא מה?

לפני שלושה שבועות אורי צולם מברך אותי ליום ההולדת. "כבית"רי אל בית"רי", הוא אמר לי, והילדות שלי צפה במהרה. זר לא יבין. בית"ר היא לא קבוצת כדורגל - היא דרך חיים.

אתמול (ג') התבשרנו שאורי מלמיליאן ידליק משואה ביום העצמאות. בשביל אבא שלי ובשבילי יום העצמאות הוא היום הכי חשוב בשנה. בחגיגות העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, כשנצפה באורי, ילד שגדל בשכונת עוני, אין ספק שתהיה שמחה כפולה ומכופלת. זו לא תהיה רק שמחה ספורטיבית, זו תהיה שמחה עבור כל הילדים שאין להם כסף לקנות נעלי כדורגל, או מחשב, או ספר. הילדים שיביטו בסמל הזה, ויבינו שהם יכולים להגיע לאן שרק ירצו.

בגיל 40, 33 שנים אחרי הפעם הראשונה שדמעתי בגלל כדורגל, אורי מלמיליאן, הילד מממילא, גרם לי להזיל דמעות בפעם הרביעית. ברכות, אורי, בשם כל הבית"רים.

הערה: תגובות לא הולמות עלולות לגרום להשבתת חשבון הפייסבוק שלך (
תקנון)

שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי