בעמדת נבדל: מסיימים את העונה הסדירה עם עוד משחק ללא כיבוש

מאת אודי מזרחי

16.03.14,11:09

אחרי ההפסד 0-1 על בני סכנין, מסכם אודי מזרחי בפינתו "בעמדת נבדל" את המשחק שנעל את העונה הסדירה * על הפיכתה של בית"ר ירושלים לקבוצה המשעממת ביותר במדינה ועל משחק נוסף אותו סיימו רוני לוי והשחקנים ללא כיבוש שער * על הצורך להפסיק עם הקטע הפוליטי במשחקים מול סכנין וזאת על מנת לא לתת מוטיבציה ליריבה * רוני לוי לאן? טביב צריך להחליט האם להשאיר את המאמן לעוד עונה או לחפש אלטרנטיבות * וגם: הקהל שבתחילת העונה בא בהמוניו וכעת בקושי מגיע לטדי

הקבוצה המשעממת של המדינה
פצצת שעמום, כך ניתן לסכם בשתי מילים את בית"ר ירושלים של חצי העונה האחרונה. קבוצה שאומנם ממעטת לספוג שערים, אך מנגד בקושי מגיעה למצבים מול שער היריבה, קבוצה שאומנם לא מובסת כאשר היא מפסידה, אך גם לא מלהיבה כשהיא מנצחת. אתמול ביציעי טדי שמעתי ילד קטן שואל את אבא שלו "אבא, מתי נתחפש לקבוצה טובה שכובשת שערים", האבא בגיל בשנות ה-40 לחייו אמר לו: "בעונה הבאה בני..".

בית"ר ירושלים של רוני לוי היא קבוצה משעממת ועל כך אין עוררין. אין לי שום טענות כלפי המאמן, אלא כלפי כל המערכת. הקבוצה נראת כבויה, החלק הקדמי נראה חלוד מאוד, אין בעל בית על המגרש והמטרה היחידה של השחקנים, כך לפחות זה נראה מהיציע, היא לשמור על כמה שפחות כדורים שיכנסו לשערו של הרוש.

הבעיה החמורה היא שפצצת השעמום רק תגדל במשחקים שנותרו עד לתום העונה. הפרש של 10 נקודות כשבקופה נותרו 21 נקודות, מבטיח את ההישארות שלנו בליגה (אלא אם כן נפסיד את כל המשחקים) ולכן כל 7 המשחקים שנותרו עד לתום העונה הם לפרוטוקול בלבד. אם אתמול עוד ראינו 4,000 צופים בטדי, הרי שבמשחקים הבאים כמות שכזאת תחשב לשיא.

בית"ר הפכה אט אט לקבוצה אפורה, קבוצה כבויה, קבוצה משעממת. בדיוק ההפך מאיתנו, הקהל שמלווה את הקבוצה כבר שנים. לא מפתיע אותי שרבים מחבריי לא הגיעו אתמול לטדי, הם ידעו בדיוק מה הם הולכים לראות.

הגיע הזמן להפסיק עם הקטע הפוליטי
כשסכנין פוגשת את בית"ר ירושלים, זה מסתיים בדרך כלל או בניצחון של היריבה או במקרה הטוב בתוצאת תיקו. אפילו זקני האוהדים לא זוכרים בעל פה מתי הם ראו ניצחון קל על היריבה מסכנין. הבעיה הגדולה ביותר היא שהמפגשים מול סכנין הופכים מיריבות ספורטיבית ליריבות פוליטית, דבר שנותן יתרון דווקא ליריבה.

דווקא אתמול, במשחק שלא היה גורלי עבור אף אחת מהקבוצות, היינו צריכים לנצח. אבל ההכנות למשחק לא היו נכונות. השחקנים שידרו מסרים כי מדובר במשחק יוקרתי על כבוד רב, הקהל דרש ניצחון על היריבה השנואה, חלק מהאוהדים לא הפסיקו להזכיר את המשפט "זכור את אשר עשה לך העמלק", וכך ממשחק כדורגל, הפכנו את זה למשחק של חיים ומוות. בכל פעם כאשר היינו עושים זאת, לא היינו מנצחים את המשחק. דווקא סכנין היא זאת שנהנת מההתנהלות הזאת ושחקניה מגיעים במוטיבציית שיא על מנת לנצח.

כשאני פורס את כל הקלפים על השולחן, זה אפילו לא מפתיע אותי. בבית"ר ירושלים (ולא רק של השנה) אין שחקנים עם זהות פוליטית מובהקת. עבור השחקנים כל משחק הוא משחק רגיל. אין לשחקנים תחושת קיפוח, אין להם הרשה שהם שונים ולכן על המגרש אנחנו לא רואים את אותו מוטיבציה שיש לשחקני סכנין למשל. וכך קורה מצב שבו הקהל כל כך רוצה ניצחון בגלל היריבות הפוליטית והמניע הלאומי, אך השחקנים לא מונעים מהסיבות הללו, ואילו היריבה סכנין מגיע במוטיבציה שיא, מה שעוזר לה להוציא נקודות. הגיע הזמן שפעם אחת נתייחס לסכנין כמו יריבה רגילה וננצח אותו, כך לפחות לא ניתן לשחקנים שלהם מוטיבציה נוספת כשהם פוגשים אותנו.

רוני לוי, לאן?
כשנותרו 8 משחקים לסיום העונה (אחד מהם בגביע), השאלה הגדולה היא מה יהיה עם רוני לוי? מצד אחד מדובר במאמן מוכשר ואחד הטובים שיש היום בארץ, מצד שני, מאז שהגיע לקבוצה הוא צבר רק 16 נקודות ב-14 משחקים, מאזן אפילו פחות טוב מזה של קודמו אלי כהן.

אחת הבעיות הגדולות של רוני לוי, היא שהיא לא יודע מה יהיה איתו בעונה הבאה. טביב טרם ישב איתו על הארכת החוזה, ברקע נשמעים קולות של חיזור ממכבי חיפה ומכבי ת"א וגם אנחנו האוהדים רואים שרוני לוי של העונה, הוא לא אותו רוני לוי של לפני שלוש שנים. הוא מאוד כבוי, מאוד שקט, כאילו מרגיש שהגיע למקום הלא נכון. אין בו את התשוקה שהייתה בו בקדנציה הקודמת, אין בו את אותה התלהבות, וגם אין לו את החיבור שהיה לו אז (עידן טל, קובי מויאל ועוד כמה שחקנים).

אם נאמר את האמת, בית"ר היא הקבוצה הכי רחוקה מקבוצה של תכנון מראש, אבל אלי טביב צריך להחליט מה הוא עושה. האם לתת לרוני לוי את המושכות לעוד עונה ולתת לו גם את האמצעים להצליח, או שמא להודיע לו שהוא לא מתכנן עליו לעונה הבאה וכבר מעכשיו להתחיל לחפש מאמן חדש.

הקהל
לא היה נעים לראות אתמול את אצטדיון טדי. רק 4,000 צופים מול כמות של 700 של סכנין, וכל זה קורה בהיכל הכדורגל של ישראל המכיל 33 אלף מקומות ישיבה. עצוב לחשוב שבחודש אוקטובר אכלס את האצטדיון הזה כ-28 אלף אוהדים, וכעת בקושי שישית מהכמות הזאת מגיעה למשחקים.

במהלך השבוע שלפני המשחק פגשתי אוהדים רבים בעלי מנוי ליציע המזרחי שלא אהבו את ההחלטה של הנהלת הקבוצה שלא לשלם 5,000 ₪ לפתיחת היציע המזרחי. ההתנהלות הזאת גרמה לחלק מהאוהדים להישאר בבית ולא להשלים עם המצב ולשבת ביציע הדרומי.

אבל לא זאת הסיבה היחידה להידלדלות הקהל. ישנם סיבות נוספות שגורמות לכך שבחצי השנה האחרונה אוהדים רבים מעדיפים את הכורסא על פני המושב ביציע. חלק מזה כולל את החוסר אטרקטיביות של הקבוצה, את אובדן שחקני הבית, את העובדה שאין שחקנים להזדהות איתם (להוציא הרוש, קריאף וברוכיאן). החלק השני הוא נושא הגזענות, גם אתמול נתקלתי בתופעה הזאת שגורמת לאוהדים רבים להדיר את רגליהם מהמגרשים.

אני עדיין זוכר את אבנר קופל מכריז בראש חוצות כי כל משחק של בית"ר יהפוך לחגיגה. "היציע הדרומי ייאכלס משפחות רבות", הוא הצהיר אז. אלא שמלבד אוהדים כועסים אתמול ואוהדים שמחים של מכבי ת"א, היציע הזה לא אכלס בדיוק משפחות.

אין לי ולו טענה אחת כלפי הקהל. הבעיה היא בעיה מורכבת הרבה יותר ולצערי הכמות אף תפחת במשחקים שנותרו עד לתום העונה. כך הפכנו מהקבוצה עם כמות הקהל הגדולה ביותר במשחקים בתחילת העונה, לקבוצה ממוצעת לקראת סיומה.


שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי