המלך חוגג 50, מזל טוב לאלי אוחנה!

מאת אסף שקד

01.02.14,11:17

אלי אוחנה, הסמל הגדול של בית"ר ירושלים, חוגג היום יום הולדת 50 ומציין יובל לקיומו * לרגל יום ההולדת, מביא מנהל האתר אסף שקד, את סיפורו האישי עם אלי אוחנה * על הימים בהם אוחנה גרם לעוד עשרות אלפי ילידי שנות ה-80 להתאהב בו ובבית"ר ירושלים, על הילדות בצל מספר 11 האלמותי וגם סיפור אישי מרגש עם אלי אוחנה: על הימים בהם היה מאמן וגילה אמפטיה גדולה במהלך מחנה האימונים בהולנד * מזל טוב לאלי אוחנה!

המלך חוגג היום יום הולדת 50. יובל. 26 שנים אחרי הזכייה הראשונה של בית"ר ירושלים באליפות ו-16 שנים אחרי הזכייה האחרונה שלו באליפות במדי בית"ר ירושלים.

לכל אוהד כדורגל יש את הסיבה בגינה התחיל לאהוב את הקבוצה שאותה הוא אוהד. בדרך כלל הסיבה נעוצה בשחקן גדול שבגיל הילדות סחף אחריו מאות אלפי אוהדים, או משחק ענק שגרם להצטרפות מאסיבית של אוהדים חדשים. אצלי הסיבה הייתה אלי אוחנה. מעבר להיותי ירושלמי (גדלתי לתוך האהדה לבית"ר), הילדות שלי סבבה סביב אלי אוחנה. עבורי ועבור ילדים נוספים שנולדו בשנות ה-80, אוחנה היה המלך, אוחנה היה מודל להערצה, אוחנה היה מספר 11 לעד.

אתר בית''ר.נט מאחל מזל טוב לאלי אוחנה

כשהייתי בן 4, אלי אוחנה הוביל את בית"ר ירושלים לזכייה באליפות הראשונה של הקבוצה. זה היה רחוק מהמגרש הביתי בימקא, אבל אוחנה בצוותא עם מלמיליאן העלו את בית"ר ירושלים על המפה וגרמו לעוד אוהדים חדשים להיכנס למעגל.

כשהייתי בן 10, הוא הוביל את בית"ר ירושלים לזכייה באליפות השנייה, הפעם בירושלים ובאצטדיון החדש שנבנה שנה קודם לכן, אצטדיון טדי. זאת הייתה העונה שגרמה לי ולעוד אלפי ירושלמים קטנים, להגיע בכל שבת בצהריים לאצטדיון טדי ולראות את אוחנה המלך. היינו מבקשים מאנשים מבוגרים שיכניסו אותנו איתם למשחק (פעם זה היה נוהל מקובל) והיינו מהופנטים מהמהלכים שלו.

כל הנעורים שלי היו סביבו, הערצה בלתי נגמרת, התרגשות בכל פעם כשהייתי רואה אותו, ושעות של המתנה מחוץ לטדי על מנת שיחתום לי על חולצה, דגל או בעיתון "על הטריבונה". עד היום הארון שלי מלא ב-2 חולצות כדורגל שונות: האחת של גונזאלו ראול וריאל מדריד, והשנייה של בית"ר ירושלים עם הספרה 11 עלייה.

הפעם הראשונה שזכיתי לדבר עם אוחנה באופן אישי, הייתה בשנת 2003. אותה שנה שבה בצוותא עם עוד מספר חברים הקמנו את האתר הזה. הייתה אז רגע לפני השחרור שלי מצה"ל וחלמתי לשלב בין שתי אהבות שלי: בית"ר ירושלים ותקשורת. באותה שנה פגשתי אותו על בסיס יום יומי, ובכל פעם כשראיתי אותו עברה בי צמרמורת.

אבל באותם ימים, נחרט לי רגע אחד שיישאר עימי לנצח. בקיץ 2004, בימים שבהם אתרי הספורט לא חלמו בכלל לשלוח כתבים לסקר מחנות אימונים, אזרתי אומץ ומעט מהחסכונות, וטסתי באופן עצמאי לגרגלנד, הולנד על מנת לסקר את מחנה האימונים של בית"ר ירושלים.
בלי שום ניסיון, פעם ראשונה בחו"ל לבד, ובלי אף כתב אחר שיצא לסקר את הקבוצה, המראתי אל הלא נודע. הכרתי היטב את מאור מליקסון, ברק יצחקי, אבירם ברוכיאן, אופיר עזו, אלירן דנין ועמית בן שושן עימם התחלתי אז קשרי חברות, אך מעבר לשחקנים הללו לא הכרתי אף גורם בהנהלה או בצוות אימון של המועדון.

ביום השלישי של המחנה אימונים, יצאה הקבוצה למשחק אימון כ-100 קילומטרים מהמלון, מול קבוצת AGOVV. חסר ניסיון וידע, לא הייתי ערוך לנסיעה למשחק, בטח לא כשזאת הפעם הראשונה שלי לבד בחו"ל וכשאיני יודע היכן המגרש (בימים בהם ה-GPS היה בתחילת דרכו). הניסיונות למצוא אוטובוס לאזור המגרש לא הניבו תוצאות. היינו מצויים בתוך אזור כפרי והאופציה היחידה שעמדה בפניי הייתה הזמנת מונית בעלות של 300 יורו לכיוון אחד. הבנתי שאת משחקי האימון במחנה לא אצליח לראות והתחלתי לפסוע בחזרה אל בית המלון שלי שהיה ממוקם כ-800 מטרים מהמלון של השחקנים. בעודי פוסע על השביל הסמוך לכביש, אוטובוס הקבוצה חלף על פניי. תחושת עצב ותסכול הציפה אותי באותם רגעים, תחושה של חוסר אונים. אבל אז לפתע האוטובוס עצר. אלי אוחנה, שהיה מאמן הקבוצה דאז, ירד מהאוטובוס ואמר לי: "לאן אתה הולך? בוא תעלה לאוטובוס".

רעדתי באותם רגעים. התביישתי נורא, בקושי יצא לי להחליף עם אוחנה כמה מילים, הוא בקושי יודע מי אני, אבל למרות זה הוא הזמין אותי לעלות איתם לאוטובוס, "תעלה איתנו, תשב בספסל האחורי וכל מה שקורה כאן שיישאר כאן", הוא אמר לי. רעדתי. אפילו דמעה זלגה לי מרוב התרגשות. לפתע התחושה של הבדידות בחו"ל פגה. אני זוכר את איש הלוגיסטיקה מאיר הרוש, אדם עם לב ענק, אומר לאוחנה: "אתה לא מבין איך הוא מתרגש שנתת לו לעלות לאוטובוס". התמקמתי בספסל האחורי, ליד צמד הזרים החדשים מזואה אנסומבו וג'ף טטואנה וליד החבורה הצעירה אותה הזכרתי קודם לכן.

מאותו היום ובמשך השבועיים הבאים של מחנה האימונים, אלי אוחנה אימץ אותי לקבוצה. בכל ארוחה במחנה האימונים הוא הזמין אותי לשבת איתם בחדר האוכל, "בוא תשב איתנו", הוא אמר לי, "אסור לך להיות לבד כאן, אתה חלק מאיתנו. ביום שישי אנחנו עושים קידוש ואתה תצטרף אלינו".

למשחקי האימון הבאים עליתי לאוטובוס כאילו הייתי ראשון השחקנים ולכל יתר האנשים בקבוצה הוא ביקש לתת לי יד חופשית (היה מישהו דומיננטי אז שממש לא אהב את השהות שלי שם, אבל אוחנה נתן לו הוראה שלא לומר לי מילה). כשחזרנו לארץ אמרתי לו תודה. הוא אמר לי: "לא עשיתי כלום עבורך, זה המעט שאני יכול להחזיר לאוהדים שנתנו לי כל כך הרבה".

במהלך העשור האחרון, שחקנים ומאמנים רבים הפכו לחברים אישיים שלי. כאלה שהייתי יוצא עימם לבלות וכאלה שהייתי מדבר איתם שעות. עם אוחנה זה לא קרה ולא רציתי שזה יקרה. הוא צרוב אצלי תמיד בזיכרון כגיבור ילדות, הוא צרוב לי תמיד בזיכרון כמלך של בית"ר ירושלים, הוא צרוב לי תמיד בזיכרון כאדם אנושי שעזר לי כשהייתי לבדי בחו"ל.

היום הוא חוגג יום הולדת 50, אבל בשבילי הוא תמיד יישאר אלי אוחנה שכבש שער מדהים מול הפועל פ"ת, אלי אוחנה שהביא לנו את שלוש האליפויות הראשונות, אלי אוחנה המאמן שיצא לי לעבוד מולו ומעל להכל: אלי אוחנה, השחקן הטוב ביותר (לדעתי) שגדל בישראל.

VIVA אוחנה, מזל טוב ועד 120!!

נ.ב - התמונה הזאת היא תמונה שצילמתי באותו היום בהולנד. הייתי יכול לפרסם את התמונה בימקא כשהידיים שלו מושטת אל על, אבל בחרתי להיות מקורי ולפרסם את התמונה שצילמתי בזכותו של אוחנה.


שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי