זה הזמן לומר תודה - פרידה מריקן, בן שושן, פרננדס ומויאל

מאת אסף שקד

13.08.13,10:57

בית"ר ירושלים שינתה בחודשיים האחרונים את פנייה באופן ניכר ובכל התחומים * דובר המועדון בחמש השנים האחרונות, אסף שקד, מנצל את ההזדמנות על מנת להיפרד משלושה שחקני בית שהפכו לשחקנים משמעותיים ביותר בבית"ר ירושלים וגם משחקן זר שהפך לישראלי לכל דבר * רגע אחרי העזיבה האחרונה של קובי מויאל, מודה שקד לכל השחקנים עימם עבד בחמש השנים האחרונות ואשר הפכו לנוף קבוע בבית וגן * ריקן, בן שושן, פרננדס ומויאל - תודה על מה שנתתם לקבוצה!

פרידות הן דבר שאף אחד לא אוהב. פרידות אחרי תקופה ארוכה ביחד, זהו דבר שלא קל לאף אחד. במהלך החודשיים האחרונים נפרדה בית"ר ירושלים ממספר לא מבוטל של שחקני בית, כאלה שהפכו לעוגן בבית וגן ועשו דרך ארוכה מגיל הילדים ועד הקבוצה הבוגרת.

גילוי נאות. בחמש השנים האחרונות יצא לי לעבוד באופן צמוד עם כל השחקנים שאותם אזכיר. דרך העבודה וההכרות האישית איתם עוד לפני כן, במיוחד כשחקני קבוצת הנערים וקבוצת הנוער, גילתי מעבר לשחקנים, גם אנשים שאוהבים אהבה אמיתית את בית"ר ירושלים, כאלה שנותנים מעצמם את הכל למען הקבוצה, ואף אחד לא חשב שהם יעזבו, בטח לא באותו הזמן ובכמות גדולה כל כך.

ריקן ברגע אופייני - מנהיג את השחקנים והקהל אחרי הניצחון הגדול על הפועל ת"א אשתקד
בית"ר ירושלים עברה שינוי ענק במונחים של כדורגל. לא אשקר, גם לי לא היה פשוט להיפרד מהקבוצה אחרי 5 שנים אינטנסיביות כקצין תקשורת ודובר של המועדון. עברנו תקופות יפות (זכייה בגביע המדינה וגביע הטוטו), אך עברנו גם ימים קשים מאוד, במיוחד בחצי העונה האחרונה וההישארות בליגה ברגע האחרון. סחבנו יחד חוויות משותפות, חוויות שהסתיימו להם בשבועות האחרונים כשכל אחד פונה לדרכו.

אמש היה זה קובי מויאל שהיה הסנונית האחרונה בגל העזיבות הגדול. רגע אחרי שהודיע כי חתם בשריף המולדובית, החלטתי לכתוב את הטור האישי ולהודות לכל אלה שעזבו ולא יהיו חלק מבית"ר ירושלים בתקופה הקרובה.

אתחיל דווקא בשחקן הראשון שעזב את בית"ר ירושלים - אבי ריקן. את אבי הכרתי ביום ההולדת ה-16 שלו, אי שם בשנת 2004. הוא היה אז נער צעיר והבטחה גדולה של מחלקת הנוער. תמיד ידעתי שהוא יהפוך לשחקן מרכזי בכדורגל הישראלי, גם כ"שהוגלה" למכבי הרצליה והפועל פתח תקווה. הפריצה שלו בשנה האחרונה לא הייתה מקרית, הוא נתן מעצמו את המקסימום, שמר תמיד על מקצוענות ושאף תמיד להגיע לפסגה. צפיתי בניצחון האחרון של קבוצתו על באזל והתרגשתי לראות אותו כובש את שער הבכורה, זה מה שמסמל את אבי מעל להכל - ווינר בנשמה, שחקן עם אינטליגנציה ומעל להכל ספורטאי שמסמן לעצמו בכל פעם מטרות חדשות וכובש אותן.

אני זוכר את היום שבו קיבלתי את ההודעה שריקן עוזב. הייתי בדיוק בתום מסיבת העיתונאים של נבחרת ספרד, יום לפני גמר אליפות אירופה בכדורגל לנבחרות עד גיל 21. באמצע ההמולה של איסקו, דה חאייה ומוראטה, הייתי צריך לעכל את העזיבה ולהוציא הודעת תודה בשם בית"ר ירושלים. לא היה לי קל לעשות זאת, אך בתוכי קיוויתי שהוא יהיה השחקן הראשון והאחרון משחקני הבית שיעזוב.

בן שושן, הצטרף לפני מספר שבועות לחבריו הטובים ברוכיאן ויצחקי שעזבו לפניו את בית"ר
השחקן השני ואולי המשמעותי ביותר שעזב זהו עמית בן שושן. השחקן שעלה לקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים בעונת 202-2003, היה חלק בלתי נפרד מהנוף בבית וגן וטדי במהלך העשור האחרון. עד היום אני זוכר את משחק הבכורה של בן שושן, זה היה בבאר שבע במשחק בו הפסדנו 1-2 ובן שושן הצעיר היה נרגש מאוד. הקפטן לשעבר השאיר הרבה רגעים גדולים בבית"ר ירושלים, ברמה האישית אזכור לו תמיד את הקיץ בשנת 2005 בו כבש ארבעה שערים במסגרת צמד המשחקים מול סילקיס קורטאבו וסלובאן ליברץ'. כמובן שהרגע הגדול ביותר היה שער הניצחון על הפועל תל אביב ואיך אפשר שלא להזכיר את התקופה המדהימה שלו בימי הדאבל והאליפות.

אין לי ספק שבן שושן ייחסר מאוד בבית וגן. אחרי העזיבה של אבירם ברוכיאן הדומיננטי, נכנס בן שושן לנעליים הגדולות בצורה הטובה ביותר. אומנם הוא לא מסוג השחקנים שאוהבים להתבלט יתר על המידה, אך הוא תמיד היה שם בבית וגן, יהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל הוא היה סוג של סמל, הרי איזה שחקן תראו שנשאר באותה קבוצה במשך 11 עונות? אין הרבה כאלה.

השחקן השלישי זהו דאריו פרננדס. לא, הוא לא שחקן בית והוא אפילו לא ישראלי בתעודת הזהות שלו, אך אחרי 5 שנים לסירוגין בישראל ובחו"ל, הוא הפך לבית"רי לכל דבר. לא לחינם פרסם השחקן אתמול פוסט ברשת האינסטגראם בו הוא רשם שהלב שלו יישאר תמיד צהוב שחור. לא אכנס למה שקרה בין השחקן לבין המאמן אלי כהן מהסיבה שאת שניהם אני מעריך ועם שניהם עבדתי, אבל בית"ר ירושלים ללא דאריו פרננדס זה דבר שעדיין לא נתפס.

דאריו פרננדס, הזר שהכי התחבר לבית"ר ירושלים. רגע לאחר החזרה לישראל בתחילת 2012

את דאריו הכרתי בתחילת עונת 2008-2009, כמה שבועות לפני שהפכתי להיות הדובר של הקבוצה. בהתחלה הוא לא ידע מילה אחת באנגלית, אבל על הפנים שלו ראיתי שמדובר בשחקן שלא בא לכאן לעונה אחת, אלא בשחקן שרוצה להשתקע. הרגע הזכור לי ביותר עימו הייתה כששב לישראל אחרי תקופה באלקי לארנקה הקפריסאית. כמה שעות אחרי שנחת בישראל, הגיע השחקן לבית וגן וצילמתי אותו עם הצעיף השחור צהוב. באותם רגעים הבנתי שדאריו הוא מסוג השחקנים שמשחקים כדורגל בגלל האהבה והתשוקה למשחק. בניגוד ליתר השחקנים המוזכרים כאן, את דאריו נראה העונה משחק נגד בית"ר ירושלים ואני מקווה שהוא יקבל לפני המשחק את הכבוד הראוי לו מהקהל שלנו ויגמול באפס שערים.

השחקן האחרון זהו גם השחקן שעזב אחרון: קובי מויאל. גילוי נאות, לרגע לא האמנתי שמויאל יישאר בבית"ר ירושלים. אחרי שחברו הטוב אבי ריקן עזב לחו"ל, היה ברור לי שגם מויאל יחפש את אותו הכיוון, לבטח כאשר המצב בקבוצה מבחינה פיננסית לא תאם למה שהוא ציפה לקבל.
את מויאל ראיתי לראשונה בשנת 2002. אז כשהיה בן 15 בלבד, הוקפץ לקבוצת הנוער של המועדון למשחק מול מכבי חיפה בשורותיה כיכב אז ערן לוי. מויאל הצטרף לשחקנים כמו ברוכיאן ובן שושן, לא התחשב באף אחד למרות גילו הצעיר וסיים את המשחק כמצטיין ובתוצאה 2-2.

כבר אז סומן מויאל כאחד השחקנים הפוטנציאליים של המחלקה. עונה לאחר מכן, בפתיחת 2003-2004 כשהוא בן 16 בלבד, ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת תחת אלי אוחנה כשבית"ר יצאה למשחק חוץ מול הפועל חיפה במסגרת גביע הטוטו. לאף אחד לא היה ספק שהוא יהפוך לשחקן משמעותי בעתיד, וכך אכן קרה.

קובי מויאל, הסנונית האחרונה של גל העזיבת בקיץ הנוכחי
מויאל היה מחובר בכל גופו לבית"ר ירושלים. אני באופן אישי ראיתי אותו מספר לא מבוטל של פעמים, עולה עם זריקה למגרש רק על מנת לתת את כולו למען הקבוצה. הקשר המיוחד שלו עם האוהדים הוא קשר שאין להרבה שחקנים וכמות הנתינה שלו ראויה לציון. כאן דווקא ארצה להזכיר משהו שלא קשור לכדורגל. במשך השנים האחרונות, מויאל בצוותא עם ריקן, בן שושן, עזריאל והרוש, היו הולכים ביחד ובנפרד לבתי חולים, אירועי שמחה ולכל מקום שבו יכלו לשמח אוהדים וילדים קטנים. אף אחד בקבוצה לא הכריח אותם לעשות זאת, אבל הם תמיד נענו לבקשות, פינו מזמנם הפנוי והגיע לשמח את הילדים והאוהדים. עבורי, כאן נמדדים שחקני הכדורגל.

כמובן שמלבד הארבעה הללו ראוי לציין גם את ערן לוי וחיים מגרשווילי שאומנם שיחקו כאן עונה וחצי, אך הפכו לחלק בלתי נפרד מהקבוצה וכאחד שעבד איתם, אני יכול לציין אותם כשחקנים שנתנו הכל למען הקבוצה. אציין גם את סרגיי טרטיאק שסיים גם הוא תקופה לא מבוטלת של 12 שנים בבית"ר ירושלים (ובנוסף עוד עשור כשחקן), טרטיאק היה גיבור ילדות שלי ויישאר לנצח כבלם וכזר הטוב ביותר ששיחק בבית"ר ירושלים.

ברמה האישית הייתה לי הזכות לעבוד באופן תמוד ואינטנסיבי עם כל אחד ואחד מהשחקנים שהזכרתי כאן. הייתי איתם ברגעים הקשים והטובים וראיתי את התרומה הגדולה שלהם לקבוצה. בית"ר ירושלים פתחה דף חדש לחלוטין בכל האספקטים, אך זהו הרגע שבו אני באופן אישי ובשם יתר אוהדי הקבוצה, מודים לאותם שחקנים שהיו חלק בלתי נפרד מבית"ר ירושלים והמשיכו בקריירה שלהם.

אבי ריקן, עמית בן שושן, דאריו פרננדס וקובי מויאל - תודה על מה שנתתם לבית"ר ירושלים ובהצלחה בעתיד!


 
הערה: תגובות לא הולמות עלולות לגרום להשבתת חשבון הפייסבוק שלך (
תקנון)

שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי