אתר בית"ר.נט מרכין ראש על מותו של העיתונאי, הסופר והאוהד אמנון דנקנר ז"ל

מאת צוות אתר בית"ר.נט

06.04.13,15:48

אתר בית"ר.נט ואוהדי בית"ר ירושלים מרכינים ראש במותו של הסופר, העיתונאי, הפובליציסט ואוהד הקבוצה אמנון דנקנר, שמת אתמול (שישי) מהתקף לב כשהוא בן 67 במותו * דנקנר ז"ל אהב את ירושלים אהבה אמיתית, גם כאשר עבר לגור ברמת השרון * את אהבתו הגדולה לבית"ר ירושלים שמר עד לשנת 2007, אז הודיע כי הפסיק לאהוד את הקבוצה בעקבות שריקות בוז של אוהדי הקבוצה במהלך דקת הדומייה לזכרו של רבין ז"ל בקריית אליעזר * בשנת 2005 פרסם טור במעריב בו סיפר על הדור השלישי שהמשיך לאהוד את הקבוצה: "שני שערים גרמו לשלושה דורות של דנקנרים לרקוד חבוקים בשמחה לוהטת"

אתר בית"ר.נט ואוהדי בית"ר ירושלים מרכינים ראש במותו של הסופר, העיתונאי, הפובליציסט ואוהד הקבוצה אמנון דנקנר, שמת אתמול (שישי) מהתקף לב כשהוא בן 67 במותו.

דנקנר נולד בירושלים בשנת 1946. הוא למד במסגרות חינוך דתיות ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל. לאחר שחרורו, למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

את תחילת דרכו עשה בתחום השירות הציבורי: בראשית שנות ה-70 שימש כדובר משרד החינוך, תחת השר יגאל אלון. אחר כן המשיך בתחום הדוברות, כדובר הסוכנות היהודית.

עם תום כהונתו בסוכנות פנה לתחום התקשורת. במשך שנים רבות שימש דנקנר ככתב, בעל טור ופרשן בעיתונאים חדשות, דבר, הארץ ומעריב. במהלך השנים 2002-2007 שימש כעורך הראשי של עיתון מעריב ואף פרסם מספר ספרים, המפרסם ביניהם "ימיו ולילותיו של הדודה אווה".

אמנון דנקנר ז"ל, צילום מהאלבום הפרטי
דנקנר גדל במרכז ירושלים ולמרות שתקופה ארוכה העביר במרכז הארץ (רמת השרון), תמיד שמר את אהבתו הגדולה לעיר ירושלים. לפני כשנה אמר בראיון לעיתון הארץ: "יומיים בשבוע לפחות אני עולה לירושלים. אני חולה, אם אני לא נוגע באבן ירושלמית שבוע, אני נחלש מאוד. גדלתי במרכז העיר, איפה שפעם הייתה הכנסת. מהחלון המערבי של הבית נשקפה הכנסת, לכן נעשיתי עיתונאי. מהחלון המזרחי נשקף נוף ירושלים היפהפה, ולכן נעשיתי סופר. כשאני הולך ברחוב בירושלים, אנשים מסתכלים עלי כמו על תימהוני, כי אני נוגע בקירות של הבניינים. ככה. נאמר ככה, אם מירי לא הייתה מתעקשת, מחר הייתי עובר לפה".

אחת מהאהבות הגדולות של דנקנר הייתה קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, אותה אהד מגיל חמש. דנקנר ז"ל אף לקח חלק בסרט "ברוכים הבאים לגיהינום" מסוף שנות ה-90, אז ליווה אותו צוות הצילום בדרכו מהבית במרכז הארץ אל אחד ממשחקי הקבוצה בטדי.

בשנת 2005, פרסם דנקנר טור על אהדתו הגדולה לבית"ר ירושלים ועל היריבות מול מכבי ת"א. בין היתר כתב:

"היה לנו ידיד משפחה, דאנק ז'רז'בסקי, שהיה מראשי הפעילים של בית"ר ירושלים, והוא אמר לי, "למה שלא תראה משחק ממש מקרוב? ולא סתם משחק, אלא משחק נגד 'מכבי' ת"א הגדולה‭."‬ ישבתי שם בלב פועם וראיתי את "מכבי" מנצחת את בית"ר, אבל לא רק זה כאב. ברגע מסוים שייע גלזר, החלוץ שכבר אז היה אגדה מהלכת, ניסה להשיג כדור שחמק החוצה, ובריצה מהירה הוא פשוט דרס אותי. הסימנים של פקקי הנעליים שלו היו על בשרי עוד כמה ימים אחרי המשחק, וגם הכאב לא עזב".

"מאז יש לי עניין מיוחד במשחקים חשובים של בית"ר מול "מכבי" ת"א, כי אפשר לומר שהכאב לא חלף. ולא רק זה - תמיד היתה לנו, אוהדי בית"ר הירושלמים (זה התחיל הרבה לפני התקופה שבה לבית"ר נוספו אוהדים מחוץ לעיר‭,(‬ רגשי נחיתות מכאיבים מול האוהדים של "מכבי" ת"א. לא רק בגלל ש"מכבי" היתה בשנים המעצבות אימפריה עטורת אליפויות ואנחנו דשדשנו, ירדנו ליגה, עלינו במאמץ ואף פעם לא באמת איימנו על הצמרת, אלא גם משום שאוהדי "מכבי‭,"‬ כשהגיעו לימק"א, הדיפו ניחוח של אמידות מתנשאת. הם היו לבושים טוב יותר, עם איזו הילה בינלאומית של קסקטים אלגנטיים ומעילי רוח בהירים, והצעירים שבהם לבשו מכנסי ג'ינס אמיתיים, סחורה שבירושלים אי אפשר היה להשיג. בקיץ הם היו צרובי שמש, מדיפים ריחות של קרם שיזוף, מלח ים ומי גילוח תוצרת חוץ ונראו חזקים יותר, מטופחים ולגמו מבקבוקי מתכת שטוחים בעטיפות עור יפות".

"כל הרגשות האלה מצאו פורקן אדיר ומענג בקיץ של ‭.1976‬ נסעתי עם בכורי יואב לאיצטדיון ר"ג, כדי לראות את גמר גביע המדינה. עצם המחשבה שבית"ר יכולה לזכות בגביע נראתה לנו דמיונית, אבל בכל זאת הלכנו, כשיואב מצויד בחולצה צהובה ועל גבה המספר ‭,8‬ הלא הוא מספרו של אורי מלמיליאן. כשהתוצאה היתה ‭1-1‬ ומלמיליאן החמיץ פנדל, יואבי שקל לקרוע את החולצה מגופו, אבל כשאותו מלמיליאן הכניע את ת"א בבעיטת עונשין מתעתעת, יואב ואני עמדנו מריעים בהיסטריה בתוך ים של אוהדי "מכבי" מדוכאים, והאושר היה מושלם. בדרך הביתה, יואב נשכב על המושב האחורי של האנ.אס.יו המקרטעת, מלמל כמה משפטים שמחים ונרדם כשחיוך מתוק על פניו".

"שלשום בערב נסענו שוב, יואב ואני, לראות משחק של בית"ר מול "מכבי‭,"‬ והפעם נוסף הדור השלישי: לקחנו איתנו את נכדי הבכור דניאל, משום שהחלטנו שבגיל שבו ראה יואב את המשחק ההוא, הגיע הזמן להכניס גם את בנו לברית הבית"רים".

"בשלב בו הובילה מכבי ‭1-2‬ כולנו היינו מודאגים, ודניאל, שפטפט בעליזות עד אז, היה עצוב ומכונס משהו. הסתובבתי וראיתי את אורי מלמיליאן יושב בדיוק מאחורינו. אולי זה היה סימן שלא הכל אבוד, ושזה ייגמר באותה שמחה שהאיש הזה גרם למשפחת דנקנר לפני שלושים שנה. ואכן, שני שערים גרמו לשלושה דורות של דנקנרים לרקוד חבוקים בשמחה לוהטת".

"בדרך חזרה, דניאל הקטן פטפט באושר במושב האחורי, בדיוק כמו אביו שלושים שנה קודם, ובדיוק כמוהו נרדם בחיוך מתוק. יואב ואני הבטנו זה בזה וידענו שהדור השלישי יצא לדרך וצחקנו בשמחה. אמרנו זה לזה שכפי שהדברים נראים, בשנים המעצבות של דניאל הקטן בית"ר שלנו תהיה מעצמת כדורגל נהדרת, וכמה נפלא שהילד לא ייאלץ בשנים האלה לראות את קבוצתו מקרטעת בשולי הטבלה. עשינו תוכניות נסיעה למשחק גמר גביע אירופה, וסימני הנעליים של שייע גלזר נמחו סופית".

דנקנר ז"ל שמר את אהבתו לבית"ר ירושלים עד לשנת 2007 ובין חבריו אף נמנה אהוד אולמרט, אשר ביחד שמרו את אהבתם הגדולה לבית"ר ירושלים. בחודש נובמבר 2007, פרסם אמנון דנקנר ז"ל טור בעיתון מעריב בו הודיע כי מעתה ואילך הוא מפסיק את אהדתו לבית"ר ירושלים. בין היתר כתב לאחר שריקות הבוז של חלק מאוהדי הקבוצה במהלך דקת הדומייה ליצחק רבין ז"ל: "זהו. הגיע הזמן לקפל את הצעיפים הצהובים-שחורים, לקפל גם את אותו איזור בלב, שבמשך 57 שנים רטט בכל פעם שהמוח חשב על בית"ר, לרסן את רגשות השמחה והעצב בניצחונות ובהפסדים ולומר לעצמי, בעיקר לעצמי, שאני לא עוד אוהד של בית"ר ירושלים.

"החכמה המקובלת היא שלאהוד קבוצה הוא עניין המתגבש בילדות, ומרגע שהוא נוצק אי-אפשר להתנער ממנו, והוא הופך לא לחלק מהתוכנה אלא לחלק מהחומרה, למשהו רגשי, בלתי מתקלף בכל תנאי מזג האוויר, עמיד בפני כל הטלטלות הרגשיות. החכמה המקובלת אומרת שלאהוד קבוצה זה כמו השתייכות ללאום, כמו הזדהות אתנית ודתית, כמו להיות חלק ממשפחה. אמא יש רק אחת, וכך גם קבוצה, שאותה אתה נדון לאהוד מהעריסה עד הקבר. אבל לכל דבר יש גבול, והגבול הזה נחצה שלשום, במגרש בקרית־אליעזר".

"אפשר לומר הרבה דברים: שלא רק אוהדי בית"ר חושבים ומדברים וצועקים כך בעניין רצח רבין, שזו בעיה חברתית ולאומית החורגת הרבה מעבר לחומות האיצטדיונים, שיש ציבור גדול בארץ הסוער בשנאה חשוכה וממארת, ושהוא נמצא לא רק במגרשי הכדורגל אלא בכל מקום. אבל דבר אחד אינו ניתן עוד להכחשה ולהדחקה: לא בקומץ מדובר, ולא בגרעין קשה של חיות רעות. מדובר באלפים רבים מבין אוהדי בית"ר, שהם חלק גדול ומכריע מבין יושבי היציעים, החלק שאינו יכול להסתפק באהבתו לקבוצתו, והוא מוכרח לירוק שנאה מבהילה כלפי האחרים, וששום דבר אינו קדוש בעיניו, אינו מחייב דומייה והרכנת ראש ואיפוק וכבוד".

"אי-אפשר להיות היום אוהד בית"ר ולומר: טוב, אני אוהד את הקבוצה, לא את האוהדים הרבים האלה. או: אני אוהב את בית"ר, אבל מסתייג מהבהמיות והרוח הרעה והנפשעת של חלק גדול מאוהדיה האחרים. כי האמת היא שהאוהדים האלה גנבו את הקבוצה ואת השם שלה, רצים ומטנפים אותו בשמחה משונה, הורסים את מה שנשאר מהכבוד הבית"רי ומהיכולת של אנשים המכבדים את עצמם להמשיך ולהיות אוהדי בית"ר ירושלים".

"אולי פעם יבוא יום ובו ניווכח כי הנהלת הקבוצה והשחקנים התגייסו כדי להתנער מהסוג הזה של אוהדים ולנער אותו מן האצטדיונים, וכי זה לא יהיה בלתי ראוי ובלתי אנושי להיות חלק מציבור אוהדי בית"ר. אולי יבוא יום בו אפשר יהיה לראות משחק בלי להיות שותף סביל לכל־כך הרבה גילויים של רוע וטימטום. עד אז, אוהדי בית"ר, תישארו אתם כאן ואני אלך לעזאזל".

אתר בית"ר.נט מוסר מכאן את כל התנחומים למשפחת דנקנר על מותו של אמנון דנקנר ז"ל. ת.נ.צ.ב.ה.

 
 הערה: תגובות לא הולמות עלולות לגרום להשבתת חשבון הפייסבוק שלך (תקנון)

שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי